יש מקומות שמגיעים אליהם בגלל האוכל. יש מקומות שמגיעים אליהם בגלל האווירה. ויש מקומות שבהם האוכל והאווירה כל כך שלובים זה בזה, שקשה להפריד ביניהם. הברווז 22 בכפר גלעדי הוא מהסוג הזה.
ראיתי את המקום מבחוץ עוד לפני שנכנסתי. בניין נמוך עם חלונות גדולים, אור חם מבפנים, נורות קטנות תלויות לאורך הגג. על המדרגות שלט עגול וצבעוני - פיצה עם השם "הברווז 22". עצים גדולים מצלים מעל הגג, ושביל אבנים ישן מוביל לדלת. נכנסתי וידעתי - פה יש סיפור.
שף, קונדיטור, וחומוסיה אחת בחיפה
פגשתי את אדם, שעומד מאחורי המקום, ושמעתי סיפור שגרם לי לחייך. כי אדם לא קם בוקר אחד ואמר "אני פותח פיצריה". אדם עבד כל חייו בתעשיית המזון. שף וקונדיטור בהכשרתו. ולפני שעבר לגליל העליון, הייתה לו חומוסיה בחיפה.
חומוסיה בחיפה. עכשיו פיצריה בכפר גלעדי. ובאמצע - חלום ישן שלא הרפה.
"החלום שלי תמיד היה לפתוח פיצריה," אומר אדם. "ועכשיו אני משלב את החלום הזה והאהבה לבצקים עם התשוקה שלי למתוקים."
ואת התשוקה הזו אפשר לראות. ולטעום.
פיצות שלא ראיתם בכל מקום
הפיצות בהברווז 22 הן לא פיצות רגילות. אדם מביא איתו עולם שלם של טעמים שלא מצאתם בכל פיצריה. לקחתי מבט על התפריט וידעתי שזה הולך להיות מעניין.
יש את ה"קרטופל" - פיצה עם קרעי תפוח אדמה צלויים בתנור, פסטו ונגיעות שמנת חמוצה. ויש את ה"בראנקה" - עם קרם בשמל, רוקפור, פרמזן וכרובית צלויה. מי חשב על כרובית צלויה על פיצה? מישהו שיודע מה הוא עושה, זה בטוח.
אבל אז הגיעו המתוקים
ובדיוק כשחשבתי שהבנתי את המקום - פיצריה עם ניחוחות של שף אמיתי - אדם הוציא את הסינבונים.
ופה אני חייב לעצור. כי סינבון טוב זה דבר שיכול להרוס לך את היום בכל דרך אחרת. לא להיות מסוגל לחשוב על שום דבר אחר. והסינבונים של הברווז 22? כאלה הם.
יש סינבון קלאסי, כמו שצריך. יש סינבון קקאו ונוטלה - למי שרוצה ללכת עד הסוף. יש סינבון לוטוס. ויש סינבון קרם שקדים ופירות יער - שהוא יצירת אמנות בפני עצמו.
וזה לא נגמר בסינבונים. יש גם בריושים ומאפים מתוקים, כמו המאפים עם קרם ופירות יער שראיתי - פריכים מבחוץ, רכים ועסיסיים מבפנים, עם תוספת של סוכר גבישי שמוסיף את הקראנצ' המושלם.
והפופאפ? אדם והצוות שלו מגיעים עם הסינבונים והבריושים לקיבוצים ולאירועים באזור. ככה שאם אתם באירוע בגליל ופתאום מרגישים ריח של קינמון באוויר - כנראה שהברווז 22 בסביבה.
הסיפור מאחורי השם (ועכשיו תתחזקו)
שאלתי את אדם על השם. כי "הברווז 22" זה לא שם שקוראים בכל יום. והסיפור שקיבלתי היה כל כך מפתיע שאני פשוט אשתמש במילים שלו:
"סבא שלי שירת בבריגדה האנגלית במלחמת העולם השנייה. אחרי המלחמה הוא נשאר לאתר ילדים יהודים באיטליה כדי להעלות אותם לארץ. בזמן ששהה בכפר קטן, הוא התאהב בבת של פיציולו הכפר. הפיציולו פחות זרם עם סבא שלי והחיזורים שלו, וביקש שיוכיח שהוא ראוי לבתו בכך שיצוד לו ברווזים."
אדם ממשיך: "סבא שלי יצא מגדרו לצוד ברווז והביא אותו בגאווה לפיציולו. אבל הפיציולו סירב ואמר שזה לא מספיק. ברווז שני נצוד - עדיין הפיציולו עמד בסירובו. וכך סבא שלי צד ברווז אחרי ברווז, ורק בברווז ה-22 נעתר הפיציולו והסכים לשידוך. לאחר שנכנס למשפחה, לימד אותו הפיציולו את כל מה שהיה עליו לדעת על הכנת פיצות, וכך המתכונים עברו במשפחה מדור לדור."
ואז, בחיוך, אדם מוסיף: "כל הסיפור הזה הוא אמת לאמיתה. מלבד החלק על הברווז והפיציולו."
וזה הרגע שבו הבנתי שאני מדבר עם מישהו שלא רק יודע לבשל. הוא יודע לספר סיפור. ואת הסיפור הזה - על השם, על המשפחה, על המסע מחיפה לכפר גלעדי - אפשר להרגיש בכל פינה של המקום.
לא רק פיצה - גם לחם
לפני שהגיעה הפיצה, הגיע לשולחן לחם עגול, פריך ומתפצפץ, בצורת גלגל עם חור באמצע. בתוך החור - כוס קטנה עם רוטב עגבניות. והלחם הזה, פוקאצ'ה כזו או פוקאצ'ה-בר, היה פשוט מושלם. פריך מבחוץ, רך מבפנים, עם נגיעות של שמן ומלח ואת העיטור השרוף שרק תנור חם באמת יודע לתת.
הרגע שבשבילו שווה לעשות הכול
שאלתי את אדם מתי הוא אומר לעצמו "בשביל זה אנחנו עושים את מה שאנחנו עושים". והתשובה הייתה פשוטה וכנה:
"כשאנשים שבאים לבקר נהנים מהפיצה, מתענגים על הסינבון וזורמים עם הבחירות המוזיקליות שלנו, זה הכי כיף."
ואני יכול להעיד - המוזיקה בהברווז 22 היא לא רקע. היא חלק מהחוויה. בחירות שמרגישות כאילו מישהו חשב עליהן ברצינות. וכשהאוכל טוב, והמוזיקה נכונה, והאנשים מרגישים בנוח - קורה משהו שאי אפשר לייצר באופן מלאכותי. קורה אווירה.
כפר גלעדי עצמו
ולא יכולתי לבקר בכפר גלעדי בלי לשאול על המקום עצמו. כי אדם ומשפחתו לא בחרו במקום הזה במקרה.
"בלי להיות משוחדים," אומר אדם, "כפר גלעדי הוא מהמקומות היותר קסומים שתוכלו לבקר בהם בגליל העליון."
והוא לא מתבלף. יש את מוזיאון בית "השומר" עם תצפית מרהיבה של החרמון ותערוכות אמנות מתחלפות. יש את המלון החמוד של הקיבוץ. ויש את שביל הלולים - שמישהו צריך לכתוב עליו כתבה משלו, כי הוא שומר על קסם בכל עונות השנה, ובאביב, כשהכל פורח, הוא פשוט מטורף.
למה לבוא
אני מרבה לטייל בצפון. אוכל בהמון מקומות. ויש משהו מיוחד במקום שבו הבעלים הוא גם שף, גם קונדיטור, גם סטוריטלר וגם בחור שבחר לחיות בקיבוץ בגליל העליון. כל הדברים האלה יחד יוצרים משהו שאי אפשר לזייף. הפיצות טובות כי מי שעושה אותן יודע מה הוא עושה. הסינבונים מטורפים כי מי שאופה אותם הוא קונדיטור בנפשו. והאווירה - היא פשוט נכונה.
אז אם אתם בגליל העליון - בטיול, בחופשה, או סתם בדרך - כדאי לעצור בכפר גלעדי. ללכת בשביל הלולים. לראות את הנוף. ואז, כשתרעבו, למצוא את השלט העגול עם הפיצה והברווז. ולהיכנס.
ואם אתם מארגנים אירוע בגליל - כדאי לדעת שהפופאפ של הסינבונים והבריושים יכול להגיע אליכם.
פרטים ויצירת קשר
רוצים לראות מה קורה במטבח של הברווז 22? כדאי לעקוב אחריהם:
- פייסבוק: facebook.com/habarvaz22
- אינסטגרם: @habarvaz22
ואם אתם באים - תזמינו סינבון. תאמינו לי.
כתיבה: ראם רייזנר, מורה דרך ותושב הגולן. אני מטייל ברחבי הצפון ומספר על האנשים והמקומות שעושים את האזור הזה למיוחד שהוא.
